ביקור חולים - איך מתי ואם בכלל

השאלה שאנחנו צריכות לשאול את עצמנו היא לשם מה מבקרים חולים. 

מטרות ביקור חולים הן:

להקל על סבלו, על תחושת הבדידות שלו, לעודד את רוחו, לחזקו בדברים ובכך לסייע להחלמתו.

לעיתים אדם מבקר חולה בשביל עצמו... כדי להרגיש שהוא עושה משהו, שהוא פעיל, שהוא מקיים מצווה חשובה שאין לה שיעור.

אין לזלזל בצורך של אדם להיות פעיל. מחלה היא מצב לא פשוט של חוסר אונים, שמראה לנו עד כמה השליטה שלנו מוגבלת, ויש מישהו אחר שקובע את הדברים ומנהל את העולם... לכן כל פעילות שאדם עושה מחזקת אותו ומחזירה אליו מעט שליטה.

אולם כשאנחנו באים לשקול את צורך החולה ומשפחתו לעומת צורך החברה, ברור לנו שצרכי החולה חשובים יותר.

בהלכה מובא שאם יש חולה שרבים מבקרים אותו, וחולה אחר שאין לו הרבה מבקרים (כי הוא עני, או שאינו תלמיד חכם) – עדיף שאדם ילך לבקר את החולה שאין לו מבקרים רבים. 

מתי נכון לבוא ומתי לא?

אין כללים אחידים. הדבר תלוי במצב החולה וגם בהתארגנות המשפחתית.

מצב החולה:

לעיתים החולה חלש וזקוק למנוחה. הוא נמצא בטיפולים ובבדיקות, ואת הזמן הפנוי הוא צריך להקדיש למנוחה. האורחים יכולים לקחת ממנו את מעט זמן המנוחה שיש לו.

לעומת זאת ישנם חולים המשוועים לתשומת לב וליחס החברה. הם שמחים מאד בכל ביקור, והדבר אכן לוקח 1/60 מצערם ומסבלם ☺ 

יש גם כאלה השוכבים במיטתם זמן רב, הם כבר מיצו את קריאת הספרים והמגזינים, ומרגישים שהזמן אינו עובר. כמובן שגם אותם חשוב לבקר.

ההתארגנות המשפחתית:

התארגנות המשפחה סביב הטיפול בחולה היא עניין מורכב. תפקידים משתנים, אחריות רבה מוטלת על מי שעד עכשיו לא עסק בנושאים דומים (מי יקח על עצמו סדר וניקיון, קניות, אחריות על חשבונות, לכך מתווספים עניינים הקשורים למחלה עצמה - נסיעות לבתי חולים, בדיקות, טיפולים). 

בין כל המטלות המשפחה צריכה להתארגן לקבלת אלה שמבקרים את החולה. לארגן פינה שקטה, אולי מרגישים צורך לארח בצורה מכובדת ולארגן כיבוד.

יש משפחות שמנסות לנוח בצהריים, וביקורים יפריעו להם. יש כאלה שלא "יגרשו" אורחים, יקבלו אותם בסבר פנים יפות, אך בליבם יכעסו או יתאכזבו מבואם. 

כיצד יודעים לכוון לשעה המתאימה? כיצד יודעים מתי לעזוב וללכת?

פשוט, לשאול ולתאם מראש.

כאשר החולה נמצא בביתו ומסביבו משפחה, כדאי לוודא עם המשפחה מתי מומלץ לבקר, מתי מתאים להם ולחולה, וכן חשוב מאד – לברר כמה זמן להישאר ליד החולה. החולה

יכול להתעייף או להרגיש לא טוב באופן פתאומי, ולכן חשוב להיות עירניים לשינויים סביבנו, ולגלות גמישות. גם אם היית אמורה להגיע לחצי שעה, אולם בשטח את רואה שהחולה חסר סבלנות, או שנכנסת אחות לטפל בו, או שזמן הארוחה הגיע, ולא נוח לחולה לאכול לידך, זה הזמן לעזוב.

הכלל צריך להיות שלא נפגעים מהחולה. אם אין לו כוח או מצב רוח, זה בסדר. באת כדי להועיל וכרגע כנראה הכי מועיל יהיה ללכת לדרכך.

משפחה שליוויתי שאם המשפחה היתה חולה, אמרה תמיד כששאלו אותה לפני שבת האם אפשר לבוא לבקר בשבת, שבעיקרון אפשר לבוא אבל בפועל, אולי ידפקו בדלת ובאותו זמן זה לא יתאים לחולה, והמבקרים יאלצו לחזור לביתם, והם מבקשים מראש לא להיפגע.

מה נכון להביא לחולים במצבים שונים?

גם את זה אפשר לשאול אם מתאפשר... 

אפשר להביא דבר מאכל, או תמרוק (סבון, מגבת), אולי ספר או חוברת תשבצים.

אם זה אדם קרוב, כדאי להרים טלפון מהדרך ולשאול אם חסר לו משהו – תוכלו לעבור בבית מרקחת או בסופרמרקט כדי לקנות תרופה או כוסות חד פעמיות, וזה גם יהיה נחמד, וגם מועיל מאד.

שימו לב לדברים שלא רצוי להביא לחולה במקרים מסויימים: דברי מתיקה, פירות, או שתיה מתוקה. אולי החולה לא יכול לקרוא וספר לא יועיל..

אם אתם יודעים על תחביב של החולה, אפשר להביא משהו מהתחום. למשל מגזין בישול / רכב. או דיסק של מוזיקה שאוהב לשמוע.

מתי עדיף להחליף את הביקור בשיחת טלפון?

 איזו תעסוקה ניתן לספק בשעת הביקור לחולה הרתוק לביתו/ מיטתו/ בית החולים זמן רב?

שיחה על נושא שמעניין אותו. 

לפתוח דיון על ענייני היום – ההיערכות לחג, הבחירות, השלג בחרמון

להביא תמונות מטיול משותף, בית הספר היסודי וכד'. 

להביא ספר או חוברת בנושא שמעניין אותו.

לפתור ביחד חידות / תשבץ

מלאכת יד כלשהי – סריגה, ציור, בניה

כאשר באים לבית החולים, מה יהיה היחס כלפי החולים האחרים בחדר?

חשוב מאד לוודא שהביקור לא מפריע לחולים האחרים שבחדר. יתכן שחולה אחר רק הגיע מניתוח, או לא ישן כל הלילה והוא זקוק לשקט. לא הגיוני שביקור של חולה אחד בחדר יהיה על חשבון בריאותו של החולה האחר.

כדאי לבדוק עם החולים האחרים אם יתאים להם שתשבו לשוחח בחדר, האם הם רוצים שתסגרו את הווילון סביבם, וכד'. אם נראה לכם שחולה אחר זקוק לדבר מה, תוכלו לשאול אותו אם ירצה שתקראו לאחות או שתביאו לו כוס מים וכד'.  

ומה בנוגע לבני המשפחה, כאשר החולה בביתו?

סיפור ששמעתי על רופא חשוב, שטיפל בחולה כרוני במשך שנים רבות. יום אחד התקשר החולה לרופא וסיפר שאשתו התמוטטה בביתם והובהלה לבית החולים במצב קשה מאד. הרופא עצר את המכונית בצד הכביש והתחיל לבכות. למעלה מעשר שנים אני מטפל בחולה הזה, מגיע לביתו, נותן תרופות, מעולם, אפילו פעם אחת לא שאלת את האישה מה שלומה.. תמיד היא היתה שם מבחינתי רק עבור החולה – האכילה, עזרה, נתנה תרופות, לקחה לבדיקות. אף פעם לא חשבתי מה עובר עליה. 

להם, חשוב מאד להתייחס לבני המשפחה המטפלים בחולה. לשאול לשלומם, לשאול מי עוזר להציע עזרה אם אפשר, לשאול האם הם בקו הבריאות, האם הם נחים וצוברים כוחות לשם המשך הטיפול.

אנשים מסביבנו סובלים ממחלות ונסיבות מצערות שונות. הם סומכים עלינו, על הקהילה והחברים שיהיה לנו מספיק איכפת כדי שנתקרב אליהם. אם נתקרב הרבה או מעט זה תלוי בהרבה גורמים, הקירבה בינינו מלפני המחלה, הכימיה שנוצרת, האפשרות שלנו להועיל, הזמן הפנוי שיש לנו ועוד. הדבר הכי גרוע שנוכל לעשות הוא להיעלם לגמרי מהתמונה.

נושיט יד, נשלח הודעה, נאפה עוגה, נשלח זר פרחים, נזמין לארוחה. אפשר פשוט לומר להם שאנחנו מתפללים עליהם חושבים עליהם, מזדהים איתם...