שמי דפנה אונגר, אני בת 54, נשואה לעודד, אם לששה ילדים בוגרים, סבתא לתשעה נכדים,
ואני מלווה משפחות שעוברות משבר על רקע רפואי, עקב מחלה של אחד מבני המשפחה.
אני יכולה גם לספר לכם שבהכשרתי אני בעלת M.A. בחינוך, מאוניברסיטת בר אילן, במסלול עם תזה.
הוכשרתי בנוסף כמאמנת במכללת 'כוונה" - אימון בגישה יהודית.
התמחיתי בקידום מערכות יחסים, ובהנחיית קבוצות.
יש לי ניסיון של 20 שנה בתחום החינוך, בניהול תיכון ובהדרכת צוותים,
ואני מאמנת בכירה ומדריכת מאמנים, מוסמכת על ידי לשכת המאמנים.
אבל הכי חשוב לי לספר לכם למה הגעתי לעסוק בליווי משפחות במהלך משבר רפואי.עד שנת 2007 עסקתי בתחום החינוך.
הייתי מנהלת תיכון מספר שנים, עם תואר שני בחינוך ובדרך לדוקטורט.
אבל באותה שנה התדפק על דלת ביתנו המשבר הפרטי שלנו, כשבתי הבכורה, שהייתה אז בת 22, חלתה בסרטן.קשה לתאר במילים את השנה הקשה שעברנו: בדיקות, טיפול אינטנסיבי, תופעות לוואי, וההשלכות של כל האתגר הזה על הילדים האחרים, העבודה והזוגיות.
ולאורך כל הדרך לראות את הבת שלי סובלת כל כך בלי לדעת אם היא בכלל תצא מזה.
זאת הייתה שנה קשה ומאתגרת מאד.
בשנה שאחרי המחלה לקחתי חופשה מהעבודה.
המורכבות של התקופה טלטלה אותי, וגרמה לי לשינוי בתפיסה.
פתאום ידעתי שאני לא רוצה לחזור לניהול, ולעבודה בהיקף גדול שכזה.
אבל לא ידעתי מה אני כן רוצה.
עד שיום אחד, כשישבנו בחדר המתנה בבית חולים, ודיברתי עם עוד הורים לילדים חולים, אישה אחת אמרה לי שכאשר בתה תבריא – היא לא תחזיר אותה לאותו בית ספר שהייתה בו, כי המורים והחברים לא שמרו איתה כמעט על קשר בתקופת המחלה.
הסיפור הכואב הזה הזכיר לי דילמות שהעסיקו אותי – למי לספר על המחלה, האם לבקש עזרה. הוא גם הזכיר לי חברה שלי שניתקה קשר איתי לאורך כל השנה של המחלה.
הבנתי שאפשר ללמוד מניסיונם של אחרים, והחלטתי לעשות עם זה משהו.
החלטתי להקדיש את זמני לליווי של משפחות במשברי בריאות, ומאז אני עוסקת בזה, וכאן בשבילכם, מכל הלב.